גרסה להדפסה גרסה להדפסה

אני זזה לי מיום ליום

אני זזה לי מיום ליום  מאת :שרית רוזן

מכירים את הרגע בו אתם קמים בבוקר, ליום עמוס במשימות ,ניגשים לעבוד על המחשב במחשבה של כמה דברים יש לי להספיק היום,ובעוד אתם רוקמים תוכניות ומשימות,  צץ לו שעון החול על גבי מסך המחשב ומחליט שדי לו ?

מבחינתו הזמן נעצר ואין ממש חשיבות למה שאנחנו רוצים או מצפים הוא פשוט תקוע!!!

אמור לזרום אבל בפועל תקוע,כל הניסיונות להחיות את המחשב עולים בתוהו וחוץ משעון חול שממש לא זורם אין כלום.

ובכן השבוע הבנתי שלהילחם במה שלא זז , ממש לא מקדם.

בפועל נהיה לי קר אפילו קפוא הרגשתי כמו פרסומת לנוק אווט .

תחושות אשמה החלו עולות בי: מה עכשיו ? מחשב אין ,עבודות בית יש , היה לי כל כך קר שאפילו קיפול הכביסה היה בגדר משימת התאבדות.

אז בעודי נוקשת בשיניי התקשרתי לחברתי להתלונן,קר לי ! אמרתי לה ,המחשב תקוע ואני קפואה.

טוב היא אמרה "אז מה הבעיה ? צאי החוצה ותפשירי,יום מקסים בחוץ, כדאי לך"

"מה פתאום לצאת ככה סתם באמצע היום ,לאן אני אצא בכלל? ומה עם כל המשימות שהצבתי לעצמי ? ועם הר הכביסה שמאיים ליפול… מה לצאת ? איפה ההיגיון ?"

וכך בעודי מתחבטת במה עלי לעשות, ניגשתי אל חפיסת הקלפים החביבה עלי ושאלתי מה עלי לעשות? התשובה שקיבלתי הייתה "סליחה" הרהרתי כמה שניות בניסיון להבין את המסר ,"על מה אני צריכה לסלוח"? ואז הבנתי שאני שופטת את עצמי על חוסר העשייה, על המחשב התקוע ,על העבודה שלא נעשית ועל הכביסה שמחכה שיתייחסו אליה.

אוקי, אמרתי לעצמי, " אם אני סולחת מה הלאה"? וכך שלפתי קלף שני ובו היה מסר חד משמעי: "תוצאות".

התקשרתי לחברה טובה, לבשתי בגדי ספורט ויצאתי כנגד כל חשיבה שפויה להקיף את אורנית ברגל

משוגעת שכמוני ,אמצע היום, ים של עבודה ואני מטיילת להנאתי ומפשירה.

ככל שנקפו הדקות קרה משהו מדהים,התבוננתי בהנאה בטבע,התפלאתי שעד עכשיו בכלל לא הייתי מודעת לכל הסובב אותי, פגשתי כבשים,סוסים ,השמש ליטפה אותי ,ודומה שבכל רגע יחד עם מגע השמש המחמם אני הפשרתי ,התחברתי לגוף ומתוך כך גם חברתי לנפש.

התובנות החלו לזרום ,כל הבוקר ניסיתי להפנים מדוע המחשב תקוע ? ורק כשהסכמתי לצאת ולזוז הבנתי את המסר,פתאום הכל היה ברור.

בעבודתי אני מתקשרת ,חוברת אל מימד אחר אשר אין בו מודעות של זמן ,ומצוי בו החופש האין סופי אולם בפועל אני תקועה בביתי, מקובעת למחשב הממוקם בקומה השנייה ,ואיני יכולה ליצור אלא רק מתוך אותה נקודה בבית.

כמה ניגודיות קיימת בין החיבור לחופש שאני מאמינה בו ,לבין חוסר החופש ביכולת ליצור ממקום אחד.

ואז בעודי מטיילת בהנאה הבנתי כי עלי לחבור לחופש גם בעבודתי, משמע לקנות לפטופ. להשתחרר מכבלי הבית לטובת הטבע, הים, ולהיות בחופש היצירה והעשייה.

חזרתי הביתה כולי נלהבת מלאת תובנות ושמחה,הכביסה התקפלה בקלות ,המחשב נטה לי חסד אחרון ואפשר לי לסיים את עבודתי.

כמובן שלמחרת הוא התקלקל ושווק חיים ,המסך לא נשאר חייב והלך גם כן לעולמו .

והכל בכדי להטמיע בתוכי את התובנה החדש של רכישת לפטופ  ללא חרטה.

 

היכולת לזוז בחיים היא מהותית ,כשאנחנו תקועים זהו הזמן להבין שחשוב לשנות נקודת מבט,גם אם לכאורה לא מבינים מדוע ולמה.

רק היכולת לזוז מניעה אותנו אל עבר ההגשמה שלנו, להפסיק לדבוק בעקשנות במה שלא מתאפשר, לצאת מהריבוע שמונע מאתנו לראות את התמונה הכוללת ואת ההזדמנויות שבדרך שרק מחכות שנכיר בהן. כשזזים, קורים הדברים הלא צפויים, אלו שמובילים אותנו לתובנות מדהימות קחו לדוגמא את ניוטון בטוח שהוא לא צפה שנפילת התפוח על ראשו תוליד את התובנה של כוח המשיכה . אז שווה לחפש אתונות ולמצוא מלוכה.

 

ואני ,אני ממשיכה לזוז ,אפילו חושבת להתחיל לרקוד סלסה. אם כבר זזים אז לפחות ליהנות.

 

 

 

 

הפוסט הזה פורסם בקטגוריה מתוך הלב.‏ קישור ישיר לפוסט.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*


+ 2 = 11

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>