גרסה להדפסה גרסה להדפסה

"אמור להיות " או להיות ?

"אמור להיות " או להיות ? / מאת שרית רוזן

‏‏מי מאתנו לא חווה את חוסר הוודאות והשאלה הקיומית  המתעוררת מדי פעם:

"מי אני בכלל?"

באמתחתי ישנם אין ספור כובעים ,במהלך היום אני על תקן מפרנסת במשרה מלאה, מתקשרת ומנחה. השעה 14:00 מגיעה ואני הופכת לאמא אווזה: אוכל ,שיעורים ,הסעות וחוגים, ובשעה 21:00 בשאיפה, היות ואני כבר חסרת נשימה אחרי חיסול של הררי הכביסה וערמות הכלים, אני חוברת לאישה שבתוכי (או שלא…)

ביצירתיות אין סוף אני מלהטטת בין כל אותם כובעים, אולם מעבר לכל אותם מסכות וכובעים מי אני באמת ?

רב חיי עסקתי בשאלה: איך אדע? ועודני ילד  , ובמקרה שלי ילדה .

עברתי כברת דרך בחיפוש אחר עצמי מעבר לכל אותם תהיות ושאלות אשר לא נתנו לי מנוח ,להבין מי אני ומה אני מביאה לעולם .

באמצעות מסע המודעות וההליכה בדרך נחשפתי לאותה אמת עירומה שרובנו מפחדים ממנה, מפחדים להיות בפשטות.

החופש להיות אני ,נטולת מסכות ,נטולת דעות קדומות,נטולת פחדים  ומלאת חזון אמונה ושמחה.

זוהי האמת שאפשרה לי להיות אני.

ההורים היקרים שלנו בטוחים שהם יודעים הכי טוב בעולם מה נכון עבורנו.

מי כמוני יודעת, אמא שלי סבורה בכל נימי נשמתה שהייתי צריכה ללכת ללמוד משפטים , עד עצם היום הזה היא מלינה על הפספוס, ואני לא נותר לי אלא לנשום לרווחה בכל פעם שאני חושבת שניצלתי מלקום בשעה 6:00 בבוקר כשפני לבית המשפט.

אז בעודי מסתפקת במילים אומר לכם שבפעם הראשונה שהודעתי לה שבחרתי להיות מתקשרת למעט השאלה עם מי את מדברת שם ? נעתקו המילים מפיה, ובעודה מעכלת את הבשורה החדשה חושבת היא בינה לבין עצמה מה היא תגיד לחברות ? הבת שלי מתקשרת???!.

 

החיים דורשים מאתנו לעמוד בסטנדרטים ,במסגרות,האם האמירה "זה מתבקש" מוכרת לכם ?

רף הציפיות הוא אין סופי ,דבר שמוליד תחרותיות ובעצם סוג של הישרדות.

אנחנו קמים בבוקר למלחמה ,קמים לקרב סכינים רק שהקרב הזה יוצא את גבולות המטבח והופך להיות הקרב על החיים.

התחרות בעבודה, בלימודים , הילדים , המרוץ האין סופי ובדרך לאן ?

לאן אנחנו ממהרים? להשיג מעמד, להשיג כסף, יוקרה , כבוד ? מה מניע אותנו ?

 

אנשים עוסקים ביום יום בדברים שהם לא בהכרח משאת נפשם ,לא מתוך אהבתם למקצוע או מתוך תחושת שייכות אמיתית ,אלא כי הוכתב להם מראש על ידי החברה המקבעת אותנו לרצוי ולמקובל.

אנשים מחפשים ביטחון ,ידיעה ,נוחות , וחוברים למקצועות על תקן ברירת מחדל בידיעה שזה מקצוע מכובד עם פנסיה ,הרי איך אפשר בלי פנסיה ?

בוחרים לעבוד במקום עבודה עם" קביעות" – הרי קביעות זה ביטחון ומה אנחנו ללא תחושת הביטחון?, כך קיימים אין סוף תירוצים לאיך הגענו למה שאנחנו היום.

בעצם כל חיינו אנחנו מחפשים אחר משמעות, אחרי צורך ,אולם לעתים השגרה במרוץ האין סופי מרחיקה אותנו מהיכולת להתבונן ולראות האם אני בדרך? , האם אני מבזבז את כל כוחותיי בלהגיע למטרה ובעצם מפספס את הדרך ? ומהי בעצם המטרה? איזה מחיר אישי אני משלם בכדי להגיע אליה?

האם זאת בכלל המטרה שלי ? או שאני חי מתוך כללי החברה למה שנכון וצריך .

האם כאשר אנחנו מעזים להשיל את הקליפות אנחנו נבהלים ממה שעשוי להתגלות לנו…. מאותה אמת עירומה.

היות ומעבר לכל אותן שכבות אנחנו חשים במערומינו.

היות ומעבר לכל אותם מסכות שאנחנו עוטים ביום יום עומדת התשובה האמיתית.

אולם מה שמרחיק אותנו מלראות הוא הפחד.

הפחד לשנות הצורך לרצות .

 

מי אני אמור להיות ?

מזמינה אתכם לדייט עם עצמכם, להתבונן ולבחון האם אתם מרשים לעצמכם להיות אתם.

 

 

 

הפוסט הזה פורסם בקטגוריה מתוך הלב.‏ קישור ישיר לפוסט.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*


6 + 4 =

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>